<h1>ספר עזרת נשים — שער חמישי</h1>
<h2>דף מד:</h2>
ולר"ם ז"ל עוד בגרושין [פי"א ה"א] קטנה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה כשהיא קטנה, קורין לה יתומה בחיי האב, לפי שאין לאביה רשות בה. ואם אחר כך נשאת לאחר כשהיא קטנה בחיי האב הרי זו ממאנת. החרשת אעפ"י שנשואיה מדברי סופרים כנשואי קטנה לא תקנו לה שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה. ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפני בעלה. וכשם שממאנת בבעלה כך ממאנת ביבם. וממאנת בבעל זה ונשאת לאחר וממאנת בשני וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה מיאון. וקטנה שלא מיאנה אעפ"י שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קדושיה הן הן מיאוניה.
<h2>דף נ:</h2>
וכתב הר"ם באישות [פ"ד ה"ז] קטן שקדש אין קדושיו קדושין, אבל גדול שקדש הקטנה היתומה או קטנה שיצאה מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש שנים אעפ"י שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן קדושין ואינה צריכה למאן. ואם היתה מבת עשר ולמעלה אעפ"י שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה אם מבחנת ומכרת עסקי נשואין וקדושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן. כיצד נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים ותאמר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט והיא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קדושיה קדושין גמורין מן התורה, אלא קדושי קטנה מדברי סופרים. והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קדושין, ונעשית אשת איש גמורה, ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה, ואם לא רצתה לישב צריכה למאן ותצא בלא גט.
<h2>דף סג:</h2>
אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שנים עדים כשרים להעיד. הבת שהביאה שתי שערות בתוך שנת שתים עשרה אינו סימן. בד"א בשנבדקה בתוך הזמן ונודע שהן שומא. אבל אם לא נבדקה אלא לאחר זמן ונמצאו שם שתי שערות הרי הן בחזקת סימנין. ואין אומרים שמא קודם זמן צמחו שיהיו שומא. כשבודקין הבת בין תוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן בין לאחריו בודקין אותה על פי נשים כשרות ונאמנות. ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה. כל השנים האמורים בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן ובאותן שנים מונין לכל דברי התורה.
